הצגת תפריט 
אשמת הורים בחטאי ילדיהם בדרכים
לא נחטא בהכללות. לא כל האימהות ולא כל האבות אשמים בחטאי ילדיהם בדרך, אבל רבים מהם כן. רבים מספור.
באחד הימים צעדתי על המדרכה בנחת בצפון תל אביב, כשמולי דהרו שני ילדים בלי קסדות כשהם רכובים על אופניים חשמליים קטנים. אחד מהם, שנראה כבן 10, הרכיב את האחר, שנראה כבן 8. גם אם טעיתי בהערכתי ובן ה-10 היה גדול בחמש שנים, הוא עדיין מתחת לגיל המותר לרכיבה על אופניים חשמליים. הרכיבה על המדרכה, אי חבישת קסדות והרכבת אחר - כל אלה אינם זוטות, אלא שאני הוטרדתי בעיקר מגיל הרוכבים.
דבר אחד ברור לי: לא הילדים אשמים אלא הוריהם. הדבר נכון לגבי מאות ואלפי הרוכבים על אופניים חשמליים ועל גלגינועים (קורקינטים חשמליים), שגילם פחות מ-16 שנים, ובכל זאת כלי הרכב המנועיים האלו בידיהם.
מי רכש בשבילם את הכלים? מאין הכסף לרכישתם? ללא ספק, מההורים.
מי הרשה, או לפחות העלים עין, מרכיבת הילדים ללא קסדות ומעצם ההרכבה שאינה חוקית כי היא מסוכנת, אם לא ההורים?
אינני משתתף הרבה במפגשי הורים, אבל אני מעורב במפגשי מחנכים שתוכנם קידום הבטיחות במערכת החינוך. במפגשים עם מחנכות ומחנכים לא אחת פורץ מהם הצד של ההורה, שהרי גם המורים והמורות הורים לילדים הנאנקים תחת העול של "תקנו לי..." או "לכולם כבר יש". או אז אני מרשה לעצמי לתבוע אחריות הורים מלבד אחריות מחנכים. את אחריות ההורים יש לדרוש מכולם.
בערוצי הטלוויזיה נראים מומחים ופרשנים לחינוך המרבים לתת עצות להורים בעניינים של מניעת השימוש בטלפונים חכמים או צמצומו ובקיצור זמני הצפייה במסכים. עצות יש למומחים גם בכל הנוגע לשנת הילד בלילה, לבריאותו ולאיכות האוכל שהוא צורך. המומחים והפרשנים ממליצים לרוב על גישה תקיפה כלפי הילדים, או לפחות אי ויתור. לצערי, אינני נתקל במומחים המתייחסים לבטיחות הילדים בדרכים. הם אינם מעלים שוב ושוב את חובת ההורים ללוות את הילד הקטן בדרך ובחציית הכביש; הם אינם ממריצים את ההורים לעמוד באומץ בפני דרישת הצעירים לרכוש להם כלי רכב חשמליים בטרם הגיעם לגיל המותר; הם אינם דנים בהתנהגות בני ה-16 פלוס כאשר הם רוכבים ללא קסדות או כשהם דוהרים על מדרכות וחוצים צמתים באור אדום, כפי שרוכבים רבים עושים. על ההורים לדעת שתוצאתו של הוויתור עלולה להיות פגיעה בגוף, ואם ניצל הילד מפגיעה, ישמש הוויתור הסכמה של ההורים שהילד יתנהל כעבריין.
עד גיל תשע לא חוצים לבד כביש
לא כתוב בספרי החוק שאסור לילד שטרם מלאו לו תשע שנים לחצות כביש לבד. אבל זה המתכון הבטוח ביותר להצלת חיי ילדים בכביש. הסיסמה "עד גיל תשע לא חוצים כביש לבד" נועדה למנוע מילדים קטנים להשתמש בדרך או לחצות כביש ללא מבוגר שאוחז בידם.
למה גיל תשע דווקא? בסיסמה קצרה זו אין מקום להעביר את התורה כולה, שמבהירה שתכונות ומיומנויות מתפתחות עם הגיל, אצל האחד מהר יותר, אצל השני מהר פחות. ידוע על פי מחקרים רבים, שעד גיל מסוים, שתשע מייצג אותו פחות או יותר, לא כל התכונות והמיומנויות הנדרשות לחציית כביש מפותחות דיין אצל הילדים, והם לוקים עדיין במגבלות פיזיולוגיות וקוגניטיביות.
לפניכם אחדות מהמגבלות:
* ילדים חושבים לעיתים באופן שאינו תואם את המציאות סביבם (למשל, "חיכיתי הרבה, עכשיו תורי"; "מעבר החציה מגן עליי"; "אם אני רואה את המכונית, אז הנהג רואה אותי").
* ילדים קטנים מתקשים להבחין בין ימין לשמאל, והדבר גורם בלבול בחציית כביש (על כן ההנחיה היא "להסתכל לכל הכיוונים").
* לילד יכולת מוגבלת להעריך מרחקים ומהירויות (הוא חושב: "אם ארוץ מהר, אצליח").
* הזיכרון לטווח קצר מוגבל בקרב ילדים בהשוואה למבוגרים.
* ילדים אינם מקשרים היטב בין סיבה לתוצאה, וסבורים שדברים יסתדרו בלי התערבות של גורם כלשהו ("הרכב המתקרב יעצור" - הם אינם יודעים שרכב אינו עוצר מייד).
* ילדים עד גיל 10 אינם תופשים את תפקידם ומטרתם של חוקים, ולמעשה גם אינם מכירים אותם.
* ילדים מושפעים מהתנהגות מבוגרים - מאי ציות לחוק, מחוסר זהירות וכדומה - ומחקים אותם.
* לילדים עד גיל 7-6 אין עדיין יכולת לאמוד מרחקים (למען האמת, גם מבוגרים רבים אינם מצטיינים בכך).
* הילד נמוך קומה, לכן הוא רואה ונראה פחות ממבוגר.
* שדה הראייה של ילד צר ב-30% בערך מזה של מבוגר, והוא אינו יכול לשנות במהירות את מוקד הראייה שלו ממרחק קצר לארוך.
* זמן התגובה של ילד עלול להיות איטי בהשוואה למבוגר (נוסף להערכת מצב לקויה ולבעיה בחלוקת קשב המאפיינת ילדים).
* לילדים רבים רגישות שמיעתית נמוכה וקושי לאתר מקור קול.
האם אין די בכל אלה כדי להטמיע דאגה בליבם ובמוחם של הורים הממהרים לעבודה או לעיסוקיהם האחרים, ובתוך כך מתירים לילדיהם ללכת לבד לבית הספר או ליעדים אחרים?
יש לקבוע באורח חד משמעי: ילדים פזיזים שמיהרו לחצות כביש בריצה ונפגעו על ידי רכב נוסע, נפגעו בגלל הוריהם, שהתירו את תנועתם ברחוב ללא השגחה. זאת בלי לגרוע מאחריותם של הנהגים שהיו מעורבים באירועים.
ליווי לנהג חדש
אם משתמע מהאמור לעיל שדאגתנו נתונה רק לבני הגיל הרך ("עד גיל 9...") ומכאן אכזבתנו מהוריהם, או שאנו דואגים רק לבוגרים מהם שברשות הוריהם ותמיכתם הכספית ממלאים את המדרכות והכבישים בכלי רכב חשמליים בטרם הגיעו לגיל המתאים, אז לא... גם לבוגרים יותר נתונה דעתנו, ולהוריהם.
נמניתי עם צוות שהקים משרד התחבורה למען ימליץ על הליכי רישיון הנהיגה המדורג, שמהם עלה חוק הליווי לנהג חדש. כשנחקק החוק ונודע בציבור, טלפנה אליי חברה שביתה, תלמידת תיכון, הייתה בעיצומם של לימודי נהיגה ולקראת טסט, ושאלה אותי בכעס: "של מי הרעיון המטומטם הזה שהורים ילוו את הילדים מקבלי רישיון נהיגה?". לא היססתי ועניתי: "שלי!" (כאמור, הייתי רק אחד מהצוות, ובכל זאת נטלתי על עצמי לספוג במעמד הזה את מלוא הזעם). שקט נשתרר מעברו השני של הקו, מספיק שקט שאיפשר לי לשאול את חברתי באיזו מידה היא חרדה לשלום ביתה, העומדת להיות נהגת חדשה, בימים שבהם מעורבות נהגים חדשים בתאונות דרכים קשות ובתאונות קטלניות כפולה ואף יותר מכך ממעורבותם של ותיקים.
חלפו שנים אחדות, והתברר שלצד הורים רבים, הרואים בחוק כלי עזר לכפיית הליווי שלהם על ילדיהם, רבים עדיין חושבים שהמחוקק "מטומטם". הורים רבים מתעלמים מחובתם ללוות את הנהג הצעיר והחדש, ואינם מהססים לחתום על אישור הליווי הנדרש למרות שלא ביצעו אותו.
ניהלתי כמה שיחות עם הורים כאלה. טענותיהם היו בעיקר אמירות כגון "הילד לא שומע לי"; "הוא יוצא עם הרכב לבלות ושותה רק שתי כוסיות, ואני סומך עליו"; "מה אני צריך להיות, מורה הנהיגה שלו?".
לא, אימא ואבא, אף אחד לא התכוון שתהיו לו מורי נהיגה אחרי שזכה לקבל את הרישיון. רק תהיו איתו בתקופה של נהיגת הסולו הראשונה. עזרו לו להשתלט על ההתרגשות הנובעת מחוויית הסולו, מנעו ממנו להשוויץ בפני חבריו על נהיגתו, והדריכו אותו ברזי המכונית החדשה לו, שקרוב לוודאי שונה, במקצת או שלא במקצת, ממכוניתו של המורה לנהיגה.
הנער, הנהג החדש, לא אוהב את זה? אתם לא מאושרים מהתפקיד שנפל לידיכם? זכרו שאפשר שהליווי מציל את חייו, ונסו ליהנות מהחוויה המשפחתית שהוא מייצר.
מעשה שהיה
תמיר מעול איבד שתיים מבנותיו בשלהי אוגוסט האחרון בתאונת דרכים באשקלון. בעת כתיבת שורות אלו, ביתו השלישית, שהייתה באותו רכב, נאבקת על חייה. אנו מתפללים שבעת קריאת שורות אלו מעל דפי המגזין, היא כבר שבה לביתה. הרכב שבו נפגעו, שנסע כנראה במהירות מופרזת, היה נהוג בידי צעיר, שהיה כנראה שיכור והתנגש בעץ לצד הדרך. שכרות ומהירות מופרזת הן מתכון לתאונה.
תמיר מעול, האב השכול, התראיין בקול בוכים ואמר: "משפחות משלמות מחיר כבד. יש אנשים שלא מבינים את המשמעות של כלי רכב והנזקים שהם גורמים. הורים גידלו את הילדים שנים, ועכשיו התשלום מאוד כבד. אני מבקש, תשמרו על הילדים, תשימו גבולות...".
לתמיר מעול זה כבר מאוחר, אבל קריאתו מהדהדת: "תשמרו על הילדים, תשימו גבולות".
* מנכ"ל ב.ב.ד - בטיחות בדרכים המרכז להדרכה
עמכם הסליחה
