חצי רכבת בדרך לירושלים
פתיחת "חצי קו" רכבת מתל אביב היא פארסה שאסור היה לה לקרות. אני בטוח למדי שפקידי משרד התחבורה לא רצו בזה, אבל השר חושב על הבחירות, ודבר פעוט ערך כמו נוחות הציבור לא יערער את רצונו להציג הישגים, ואפילו ב"כאילו". הרכבת תלויה בשינוי הרגלי הנסיעה של צרכני התחבורה הציבורית. כאשר מספקים להם שירות קלוקל, הם עלולים להדיר מהרכבת את רגליהם, ולתקן את הנזק קשה ויקר. אבל מה זה משנה? העיקר הבחירות.
אז יש לי הצעת ייעול, אדוני שר התחבורה: תחנוך את קו הרכבת לירושלים ברבעים, ואז יהיו לך המון סרטים לגזור והזדמנות לנאומים מליציים. העיקר לגזור.
תאונת האופניים של ארי נשר זכרונו לברכה
ב-24 באוקטובר 2018 הוגש כתב אישום נגד הנהג שפגע בארי נשר, בן 17, שרכב על אופניים ונהרג בתאונה. הנהג נאשם בהפקרה ובנהיגה בשכרות. נראה שבמשטרה ובתביעה הבינו, כי אי אפשר להטיל את כל תחלואי מערכת התחבורה על בחור צעיר רק כדי לרצות את הציבור. אבל יש אשמה, והיא גדולה וקשה: מתי ילדים צעירים קיבלו הדרכה בנושא ההתנהגות בדרך? שר החינוך, שנתן עדיפות למתמטיקה, שכח שלפני הכול צריך ללמד מקצוע חשוב מעין כמותו, "כישורי חיים".
יש מכון של משרד החינוך ששמו "שפינט", שמצהיר שהוא מלמד כישורי חיים. נכנסתי לתוכנית הלימודים, קראתי, ו... כלום. אפילו טפסים לא מלמדים איך למלא, שלא לדבר על חציית כביש בביטחה.
למה זה מרגיז? כי במקום שנהרג בו ארי נשר ז"ל יש מסלול לאופניים. לו ניתנו לילדים הסבר, הדרכה, על חשיבות השימוש בדרך באופן בטוח, אולי הילד הזה היה איתנו היום. אחרי הכול את האישומים יסחבו על גבם בחור ספורטאי בן 20 שעתידו מאחוריו וילד בן 16 שאולי הרכיב את ארי על אופניו. מי שצריך לתת הסבר הם המשרדים הממשלתיים, שעושים שום דבר בעניין החינוך, ההסברה והאכיפה. כי אחרי שגמרו לצקצק בלשון ולהביע סימפטיה וצער, ממשיך רוכב האופניים להיות בטוח שלו זה לא יקרה.
דוח ועדת שיינין לבטיחות בדרכים יולי 2005
דוח ועדת שיינין הוזמן בזמנו ונמסר לשר התחבורה מאיר שיטרית. בוועדה היו חברים רבים וטובים מענף הרכב, ואני אישית מכבד מאוד את מסקנותיהם. לאחרונה עיינתי בדוח ומצאתי שרוב הנושאים שבהם אני נוגע כאן, כלום לא נעשה בעניינם. בחרתי חלק מינורי מהדברים החשובים שהוועדה עסקה בהם. לפניכם כמה דוגמאות.
סעיף 1.3.4
1. הסברה ויצירת מודעות לתורת הנהיגה ולסכנות בדרכים.
2. בטיחות כלי-הרכב (עידוד שימוש במערכות).
3. נוכחות משטרתית מוגברת ואכיפה בכבישים.
4. חקיקה מתאימה לאישום התוכנית.
5. חינוך והכשרה.
מכיוון שהוועדה סיימה את עבודתה, חובת העשייה היא על מי שמינה את הוועדה, הלא הוא כבוד שר התחבורה. ובכן, כבוד יש, עבודה? לא בטוח.
בסעיף הראשון, הסברה והדרכה, נעשה ממש כלום. כל כך הרבה כלום, שהיום, כעבור 13 שנים, מדינת ישראל, באמצעות שר התחבורה, מאפשרת לצעירים בני 21 לבחון במבחן מעשי לרישיון נהיגה. לא רק שהמשרד לא השקיע כלום בהכשרה טובה יותר של המורים והתלמידים, אלא הוא מעקר מתוכן גם את תפקיד הבוחן.
בסעיף השני זה קל: לא עולה למדינה כסף, אז מתקינים תקנות.
בסעיף השלישי יש בעיה, כי הוועדה המליצה על 470 ניידות משטרה. בפועל יש היום אולי 75. למה? תשאלו את השרים הרלוונטיים.
הסעיף הרביעי עניין אותי באופן אישי. השתתפתי בכמה דיונים בוועדת הכלכלה בכנסת. הזמן שהשקיעה הוועדה בשאלה אם לאפשר לקציני בטיחות בתעבורה לעסוק באופן עצמאי במקצועם הוא יותר משערורייה. אני יודע שאיגוד קציני בטיחות מנדנד לראשי ועדת הכלכלה ומתחנן לשנות את חוק חופש העיסוק, אולם שעות ודיונים רבים מבוזבזים לריק. לא מגיעים לחקיקה, ואז יש בחירות, ומתחילים מהתחלה.
בסעיף החמישי, חינוך והכשרה, דנתי בתחילת רשימה זו. אין השקעה בחינוך תעבורתי לילדים. מה שהיה צריך להתחיל בכיתות הנמוכות בבתי הספר היסודיים, לא קורה. נכדתי הראתה לי חוברת שחולקה בבית הספר, בעריכת דני שטרוזמן. חוברת נהדרת, אבל מה יעשו איתה התלמידים ללא דיון בכיתה?
הכשרת נהגים חדשים היא בעיה קשה יותר. שר התחבורה מטפל בבעיית הקצה, הטסטרים. כנראה שאין הוא מבין שהוא מחמיץ את העיקר - הכשרת הנהג, ובעיקר הנהג המקצועי.
ב-30 באוקטובר 2018 נהרגו שמונה בני משפחה אחת בכביש 90, אף אחד מהשרים לא יידרש לתת הסבר.
דואר אלקטרוני לתגובות: tiko123@walla.co.il
עמכם הסליחה