פנסיה לנהג המקצועי,
חלק ג': פסיקות
בשני חלקיה הראשונים של סידרת כתבות זו נדון ההסכם שנחתם בנושא פנסיה לנהגים בין מועצת המובילים להסתדרות והוגשו טיפים והמלצות לנהגים. החלק השלישי והאחרון עניינו פסיקות רלוונטיות שנתקבלו בבתי המשפט בארץ.
תשלומי פנסיה בעד שעות נוספות
בית הדין לעבודה בתל-אביב דן לאחרונה בסוגייה של תשלומי פנסיה לנהג מקצועי ששעות העבודה שלו מרובות. התובע, נהג משאית, תבע את החברה שהעסיקה אותו בגין אי העברת תשלומי פנסיה בעבור השעות הנוספות שביצע. הדיון נסוב בעיקר בשאלת זכאות התובע לתשלום בגין שעות נוספות ותנאים סוציאליים נוספים. מכיוון שהנושא מורכב, בית הדין נדרש להכריע במספר סוגיות.
הסוגיה הראשונה הייתה אם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על נהג המשאית. אם התשובה לכך חיובית, יש לבחון את גובה השכר הקובע לחישוב הזכויות הפנסיוניות של הנהג. גם כאן הסוגיה מורכבת, מכיוון שיש להביא בחשבון את רכיב הפרמיה ששולם מדי חודש לנהג. צריך לבדוק אם הפרמיה היא רכיב משכר הבסיס של הנהג, או שולמה לו בעבור עבודתו בשעות הנוספות.
בית הדין לעבודה נדרש גם לבחון את זכאותו של הנהג להפרשים בגין תשלומים ששולמו לקרן הפנסיה, וכן עלה הצורך לבחון את זכאותו של הנהג לתשלום דמי חופשה ומחלה, ולקבל פיצוי בגין "אי החתמה" על הסכם עבודה ואי קבלת דוחות נוכחות.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' רובוביץ-ברכש) קיבלה את התביעה [סעש (ת"א) 45315-01-13) בחלקה. באשר לשאלה אם הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה חלות על הנהג, פסקה השופטת שסעיף 30(6)(א) לחוק קובע, כי החוק אינו חל על עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד לפקח על שעות העבודה והמנוחה שלהם.
לפי הפסיקה, יש לפרש את החריגים בחוק בצמצום, באופן שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק. הנטל להוכיח כי יש להחיל את החריג הקבוע בחוק, אינו מוטל על הנהג אלא על החברה שמעסיקה אותו.
באשר לאפשרות הפיקוח על שעות עבודה ומנוחה, השאלה הרלוונטית היא אם אפשר היה לפקח על שעות עבודתו של הנהג, ולא אם נעשה פיקוח כזה על ידי חברת התובלה. הוכח כי לחברה שהעסיקה את הנהג הייתה אפשרות לפקח על שעות עבודתו של הנהג במספר אופנים, על כן השאלה אם החברה פיקחה על כך או לא, אינה רלוונטית. די בכך כדי לקבוע כי החוק (שעות עבודה ומנוחה) חל במקרה הנדון.
מכאן עבר בית הדין לעסוק בהתייחסות החוק לנושא הפרמיה, כלומר אם היא שכר רגיל, או תשלום בגין שעות נוספות. כבוד השופטת פסקה שהפרמיה ששולמה לנהג היא חלק משכרו הקובע, ולא שולמה בעבור עבודה בשעות נוספות. הפרמיה שולמה מדי חודש בקביעות, בסכום קבוע, ותשלומה לא הותנה בהתקיימות תנאי כלשהו. הפרמיה שולמה ללא קשר למספר ימי העבודה שעבד הנהג, ואף שולמה בפרקי הזמן שבהם שהה הנהג בחופשה או בחופשת מחלה.
בנוסף, לנהג שולמה פרמיה נוספת, שכונתה "פרמיית אריזה". בית הדין פסק שתשלום פרמיה זו הותנה בביצוע עבודה נוספת, ולפיכך אינו חלק מהשכר הקובע של הנהג. כיוון שכך, רכיב זה הוא תגמול בגין שעות נוספות, ויש לקזזו מרכיב התביעה בגין השעות הנוספות.
בשורה התחתונה לגבי תשלום בעד עבודה בשעות נוספות, ממועד תיקון 24 לחוק הגנת השכר (נכנס לתוקף ב-1 בפברואר 2009), ההוכחה בדבר שעות העבודה של הנהג מוטלת על החברה שמעסיקה אותו. עד למועד זה, דבר הזכאות לגמול שעות נוספות (כאשר הוכחה מתכונת עבודה קבועה), היה מוטל על העובד.
במקרה הספציפי המתואר לעיל, תביעת הנהג לתשלום גמול בעבור עבודה בשעות נוספות נוגעת לפרק זמן ממושך של עבודה, חלקו קדם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר וחלקו לא. הנהג הוכיח מתכונת עבודה כללית של עבודה בשעות נוספות, שעליהן לא קיבל תשלום מהחברה שהעסיקה אותו, לפיכך נטל ההוכחה בנוגע לשעות עבודתו של הנהג הועבר אל החברה. נקבע שהנהג זכאי לתשלום בגין עבודתו בשעות נוספות בהתאם לשעות המדווחות בדוחות הנוכחות, אך עליו להגיש תחשיב מתוקן בהתאם לעקרונות שפירט בית הדין. כמו כן נקבע שהנהג זכאי להפרשות לקרן פנסיה לפי שכר היסוד הכולל את רכיב הפרמיה, ולהפרש פדיון חופשה. שאר רכיבי התביעה של הנהג נדחו.
תביעה של שלושה נהגי אוטובוסים
בפסיקה שהוכרעה בחיפה (יולי 2018), דן בית הדין לעבודה בתביעה של שלושה נהגים שהועסקו כנהגי אוטובוסים בחברת הסעות פרטית, המספקת שירותי הסעות לטיולים ולנסיעות מיוחדות. הנהגים תבעו תשלום זכויות המגיעות להם, לטענתם, בעבור תקופת עבודתם בנתבעת ובסיומה. עיקר עבודתם של התובעים היה הסעות חיילים, אך הם עבדו גם בהסעות "רגילות" לפי סידורי הסעה באזור מגוריהם.
בית הדין האזורי לעבודה קיבל את התביעות בעיקרן. ראשית, באשר לתביעה לתשלום הפרשי שכר בעד עבודה בשעות נוספות נפסק, כי על עבודת הנהגים חל חוק שעות עבודה ומנוחה. במסגרת עבודתם הוצמדו הנהגים לאוטובוסים. הוכח כי סידור העבודה נקבע על ידי חברת ההסעות, והוא נמסר לנהגים מבעוד מועד. בסוף כל חודש הגישו הנהגים כרטיס עבודה חודשי. יתרה מזו, היה אפשר לפקח על שעות עבודתם של התובעים באמצעות מכשירים שהותקנו באוטובוסים.
מכיוון שלא מדובר במצב שהמעסיק אינו יכול לפקח על עבודתו של העובד, הנהגים היו זכאים לתשלום בגין שעות נוספות כחוק. הנהגים אף היו זכאים לתשלום בעבור שעות נוספות של עבודה, וכן לתשלום בעבור שעות נוספות שחושבו בתעריף שגוי.
כבוד השופטת מיכל פריימן פסקה, שלא זו בלבד שלא הוכחה הסכמה ברורה ומדעת כנדרש, לא באשר לעצם התשלום בעבור שעות נוספות גלובליות ולא באשר לחישוב גובה התשלום או שיעורו, אלא אף הוכח כי הנהגים לא קיבלו תשלום שווה ערך לזה שמגיע להם מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה ולפי החוזה איתם (ערך שעתי שגוי), וכי התשלום בעבור השעות הנוספות חושב לפי 125% מהשכר ולא 150%, שהוא ערך השעה הנכון כחוק. הנהגים גם קיבלו החזר על קיזוז היעדרויות שביצעה חברת ההסעות, דמי הבראה שהיו חסרים והחזר בעד ניכוי שלא נעשה כדין בגין הודעה מוקדמת על הפסקת עבודה.
השופטת קבעה בנוסף שנהגי האוטובוסים זכאים להחזר קיזוז של ימי היעדרות וחופשה שנוכו משכרם בגין ימים שלא עבדו בהם. זאת לאחר שנבדק אם חברת ההסעות ניכתה משכר הנהגים ימי היעדרות כדין במשך כל תקופת עבודתם.
בשורה התחתונה נפסק, כי על עבודת התובעים חל חוק שעות עבודה ומנוחה, ולפיכך נפסקו לזכותם הפרשי שכר בגין גמול שעות נוספות. כן נפסקו לזכותם החזר קיזוז היעדרויות, הפרשי פיצויי פיטורים וזכויות נוספות.
עמכם הסליחה