בבית המשפט המחוזי שישב כערכאת ערעור על בית המשפט לתעבורה, עלתה השאלה אם כל מחדל חקירתי של המשטרה יהווה בסיס לזיכויו של נאשם.

מעשה שהיה

נגד נהג אוטובוס הוגש לבית המשפט לתעבורה כתב אישום, שבו נטען כי נהג בכביש דו סטרי, שבו שני נתיבי נסיעה (אחד לכל כיוון), וביניהם קו הפרדה לבן רצוף וכפול. באותה עת נהגה בכיוון הנגדי נהגת ברכב פרטי. על פי הנטען, נהג האוטובוס נהג בקלות ראש, במהירות בלתי סבירה לנסיבות ולתנאי הדרך, באופן שמנע ממנו שליטה ברכב. עקב כך סטה מנתיב נסיעתו שמאלה לתוך הנתיב הנגדי, תוך חציית קו ההפרדה, וגרם לתאונת דרכים. הפינה השמאלית-קדמית של האוטובוס פגעה בפינה השמאלית-קדמית של רכב הנפגעת, ושני כלי הרכב ניזוקו. לנפגעת נגרמו חבלות של ממש, שהתבטאו בהמטומות (שטפי דם) ובשברים רבים בגופה, אשר בעטיים נותחה ואושפזה למשך ימים רבים.
לאחר דיון זיכה בית המשפט לתעבורה את נהג האוטובוס מהאישום. הנימוק העיקרי שעליו חזר בית המשפט מספר פעמים בהכרעת הדין, עניינו באי ביצוע בדיקת "התאמת נזקים" על ידי בוחן התנועה של המשטרה. בית המשפט ראה בעניין זה מחדל חקירתי ממשי, אשר פגע ביכולתו של נהג האוטובוס להתמודד עם האישום נגדו.
בית המשפט ציטט מתוך חקירתו הנגדית של הבוחן המשטרתי, שממנה עולה כי הוא לא יודע איזה מחלקי רכבה של הנפגעת גרם לחריץ שנמצא בכביש. בית המשפט ציין כי הבוחן קבע את מקום האימפקט בנתיב הנסיעה של הנפגעת רק על סמך מבט על הכביש וללא בדיקה של חלקי רכבה של הנפגעת. על כן, קבע בית המשפט, אי אפשר לשלול את האפשרות הסבירה שהעלה מומחה מטעם נהג האוטובוס, ולפיה הנפגעת היא זו שסטתה חלקית לנתיב הנסיעה של הנאשם, והחריץ נגרם על ידי החלק הימני של רכבה, ולא בנקודת האימפקט בין שני כלי הרכב.
אשר למומחה ההגנה, ציין בית המשפט לתעבורה, הלה העיד באופן מקצועי ביותר, ברור, נהיר ורצוף. חוות דעתו ערוכה כראוי, תוך מתן הסברים מתקבלים על הדעת והמציגים אפשרות הגיונית וסבירה אחרת לאופן התרחשות התאונה. זאת בניגוד לבוחן המשטרה, אשר בחר להסתמך על מראה עיניים בקביעת הסיבה לתאונה במקום לבדוק את התאמת הנזקים אשר מחובתו היה לבצע כדי לקבוע איזה מבין כלי הרכב המעורבים בתאונה סטה לנתיב המנוגד לכיוון נסיעתו. בית המשפט לתעבורה קבע, כי האפשרות שהציג מומחה ההגנה לקרות התאונה היא הגיונית וסבירה "באופן המעמיד בספק ניכר את מסקנותיו של הבוחן המשטרתי, אשר לא ביצע את הבדיקה הנדרשת."

לשאלה מדוע לא ערך "מבחן התאמת נזקים" בין האוטובוס לבין הרכב המעורב, השיב הבוחן המשטרתי כי לא ראה צורך בכך, שכן "מקום התאונה ידוע, הנזקים בכלי הרכב נראים. אפשר לדעת איך התרחשה התאונה ובאיזה מקום בכביש."
לשאלה איזה חלק של איזה רכב קרס וגרם לחריץ, השיב: "הרכב הפרטי, כפי שאפשר לראות בתמונות, יש לו נזק כבד. החריץ עשוי להיגרם מכל מיני חלקים של הרכב, ולא קרס חלק אחד. אני לא יכול לדעת איזה מהחלקים הוא שגרם לחריץ מאחר שלרכב הפרטי יש נזק כבד."
לשאלה אם בדק בחריץ בכביש סימן המתאים לאחד מכלי הרכב, השיב: "לא. כשנוצר חריץ בכביש לא נשאר צבע מכלי הרכב. החריץ נוצר ממשהו מתכתי, גם חלקים קטנים עשויים לגרום שריטות, והם פוצעים את האספלט."
לשאלה אם מצא סימן אספלט על אחד מחלקי הרכב בגלל החיכוך, השיב: "מאחר שלרכב הפרטי נזק גדול, יכול להיות שנמצאו חלקי אספלט בכל מיני אזורים. פיזית לא בדקתי מאחר שראיתי את מקום התאונה בכביש ואיזה רכב יכול להשאיר את החריץ, שזה הרכב הפרטי והוא זה שקרס."
כלומר, לא רק שהבוחן לא ראה צורך לבצע בדיקת "התאמת נזקים" מאחר שהתמונה שנראתה לעיניו הייתה ברורה (בהתחשב במקום האימפקט, בסימנים שהעידו על סטיית האוטובוס ממסלולו ובנזק הכבד שנגרם לרכב מצידו השמאלי, שבעטיו היה לו ברור שאחד מהחלקים שקרסו בצידו השמאלי גרם לחריץ), הוא הסביר שלא היה ביכולתו לבדוק בדיקה כזו, שכן בדיקת האספלט לא תועיל, ובשל הנזק הרב שנגרם לרכב, סביר להניח שיימצא אספלט בכמה וכמה חלקים של הרכב.

לא כל מחדל יביא לזיכוי

המדינה ערערה על הזיכוי לבית המשפט המחוזי, וזה מצא לנכון לבטל את פסק דינו של בית המשפט לתעבורה.
בית המשפט המחוזי קבע, כי מחדל חקירה הוא מחדלה של המאשימה בהשגת הראיות הדרושות לנאשם לשם התמודדות הוגנת עם ראיות התביעה, או מחדלה בהשגת ראיות שבכוחן להקים ספק סביר לזכותו. נקבע לא אחת בפסיקה, כי מחדלי חקירה עשויים להביא לידי זיכויו של נאשם, אך לא כל מחדל, או אף הצטברות של מספר מחדלים, יביאו בהכרח לזיכוי. למעשה, השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו היא אם המחדלים מגיעים לכדי הותרת ספק סביר באשמתו של הנאשם, או אם מדובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהוא התקשה להתמודד עם חומר הראיות שמפליל אותו.
בקבלו את ערעור המדינה קבע בית המשפט המחוזי שהממצאים הפיזיים שנמצאו בזירת התאונה, שחלקם המכריע תועד בתמונות שהוצגו בפני בית המשפט לתעבורה, מתיישבים היטב עם חוות דעתו ומסקנותיו של בוחן התנועה, ואף עם גרסתה של הנפגעת, ועם ראשית ההודאה של נהג האוטובוס, ויחד הם יוצרים תשתית ראייתית שלמה, איתנה וחד-משמעית, לפיה התאונה התרחשה בשל רשלנותו של נהג האוטובוס, אשר סטה מנתיב נסיעתו אל תוך הנתיב הנגדי שבו נסעה הנפגעת, ופגע עם האוטובוס בעוצמה ברכבה. כאמור, בניגוד למשקל הרב שנתן לכך בית המשפט לתעבורה, לא מצא בית המשפט המחוזי שהיעדר בדיקה של "התאמת נזקים" על ידי הבוחן, או אי התאמות בגירסת הנפגעת הם נימוקים שיש בהם כדי לפגום בתמונה הראייתית הכוללת או יש בהם כדי ליצור ספק סביר באשמתו של הנאשם.

הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה. sgilad-Law.co.il